70 שנה של מוסיקה ישראלית

עיבוד תמונה: דניאל סלגניק

18/04/2018

דניאל סלגניק

70 שנה של מוסיקה ישראלית

מהי מוסיקה ישראלית? זה "אני ואתה" של אריק איינשטיין? "הופה" של עומר אדם? הלהקות הצבאיות או החפלות? הרוק של משינה או הפופ של צביקה פיק? במסע בזמן של שבעים שנה לאחור, נבדוק מה קרה בכל עשור, מי דחק את מי לשוליים ולמה אנחנו היום במצב הכי טוב שהיינו בו אי פעם בכל הנוגע למוסיקה ישראלית.

מדינת ישראל דרך אוזניות, קווים לדמותה.

קום המדינה ושנות ה50' – ליקוק פצעים וגאווה לאומית

בשנותיה הראשונות של ישראל, סצנת המוסיקה הייתה מצומצמת יחסית ונשאה אופי שמרני. אחרי מלחמה עקובה מדם של היישוב היהודי, מדינת ישראל קמה באווירה של קולקטיב והגשמת חזון. שירים כמו "שיר הרעות" ו"באב אל וואד", שהפכו למפורסמים מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה ושבעיניי רבים מגדירים את אופייה הראשוני עד היום, מדברים על זיכרון הנופלים במלחמת העצמאות, שבנפילתם אפשרו את הקמת המדינה.

מאפיין נוסף לתקופה היה שירי משוררים – משוררים כמו חיים חפר חיים גורי ונתן אלתרמן – תרמו את מילותיהם לשירי התקופה שזכורים כשירי ארץ ישראל הישנה, כמו "שיר העמק", "הסלע האדום" ועוד. רבים מן הזמרים שיגדירו את הזמר העברי בעשור שאחרי, שירתו בשנות החמישים בלהקות צבאיות, שהפכו לסוג של תותחי כישרונות, שקניהם כוונו אל עבר תחנות הרדיו והקהל הישראלי שעמד צמא לכישרונות חדשים.

ראוי לציון: להקת הצ'יזבטרון, שהייתה ללהקה הצבאית הראשונה בישראל, הייתה פופולרית מאוד בשנים 48'-50' עד לפירוקה.

שלישיות מוסיקליות כמו השלושרים, שלישיית גשר הירקון והחלונות הגבוהים הפיקו כוכבים כמו שמוליק קראוס, אריק איינשטיין ויהורם גאון שהפכו לחלק מאבני היסוד של המוסיקה הישראלית שאנחנו מכירים עד היום.

כמובן שאי אפשר לדבר על אייקונים מבלי להזכיר את ערוץ הכיבוד של שנות השישים – הגשש החיוור. בשנת 63' קם הגשש על חורבות להקת התרנגולים והפך לפופולרי עד מאוד בישראל, עוד לפני "גבעת חלפון" וההתפוצצות הקולנועית של הלהקה, השלישייה היו יוצרי שירי סאטירה שחדרו לתודעה הציבורית.

בסצנת הרוק קמו להקות הקצב במקביל להתפתחות הרוק בעולם המערבי. מדינת ישראל אמנם עדיין הייתה סגורה יחסית להשפעות מחוץ (ב-65' היה ניסיון להביא את הביטלס, אבל ההופעה לא התקיימה מחשש להשפעה רעה על נוער ישראל. כן. ואסקימו לימון היה סדנת חינוך בנימוסי שולחן) אבל אלמנטים מערביים חלחלו פנימה והשפיעו על התפתחות המוסיקה.

להקת הצ'רצ'ילים, אחת מלהקות הקצב ששטף את סצנת המועדונים באזור רמלה-תל אביב, הייתה לאחת מחלוצי הרוק בישראל והיא עזרה בסלילת דרכו למיינסטרים בשנות השבעים. את החותמת לתרומתם לרוק הישראלי קיבלו בעקבות שיתוף הפעולה עם אריק איינשטיין באלבומו "פוזי" – שנחשב לאלבום הרוק הישראלי הראשון.

מתחת לאפו של הממסד, בדומה ללהקות הקצב, פרחו בארץ שתי סצנות. הראשונה הייתה סצנת המוסיקה היוונית, ששיאה היה בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' – הרבה לפני שסרנגה שר כמה טוב לו לבד, היו כאן אריס סאן וטריפונס שמילאו מועדונים באזור רמלה-לוד. הסצנה השנייה, היא המוסיקה המזרחית. בסוף שנות החמישים, אחרי מספר מצומצם של להיטים שחדרו לתודעה הרחבה כמו "ברצלונה" של ג'ו עמר, חלה התרחקות של ממש בין הממסד למוסיקה המזרחית. שנים לפני ששרית חדד שרה על פרחות במרצדס, שלטו בז'אנר זמרי החפלות, שלא היו חתומים באף חברת תקליטים, והם שהיוו את הבסיס לפופ הים תיכוני שאנחנו מכירים היום.

בסוף העשור, הלהקות הצבאיות צברו פופולריות מטורפת בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, כששררה בארץ שאננות והרגשת פטריוטיות מחודשת. להקות כמו להקת הנח"ל, ולהקות פיקוד שונות ביצעו שלל שירים שנכתבו על ידי פזמונאים שונים (יורם טהרלב, אהוד מנור, נעמי שמר ועוד) ושטפו את תחנות הרדיו. להיטים כמו "רק בישראל", "חורשת האקליפטוס" ו"קרנבל בנח"ל" עמדו בראש מצעד הפזמונים העברי השנתי, כשהם עוקפים בסיבוב אמנים כמו איינשטיין שהיו ידועים מאוד באותה התקופה.

ראוי לציון: אסתר עופרים ובעלה אברהם, שהרכיבו את צמד העופרים, זכו להצלחה מסחררת בחו"ל והיו בין המוסיקאים הישראלים הראשונים להגיע למצעדי פזמונים מחוץ לישראל.

הסבנטיז – וואו, שיגעון. וקצת רוקנרול

כבר בשנת 70' שלום חנוך שחרר עם אריק איינשטיין את האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה". עם שחרור שניהם, הרוק הישראלי קיבל זריקת אדרנלין שתחזיק אותו במיינסטרים עד אמצע שנות התשעים. שני האלבומים היו להצלחה מסחררת והיוו את הפריצה הגדולה של חנוך שהחל לחלחל לתודעה הציבורית כבר בסוף העשור הקודם.

לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-73', הפופולריות של הלהקות הצבאיות דעכה, ופינתה מקום לרוק. תאוריה אחת אומרת, שניתן לייחס את "חילופי השלטון" במוסיקה הישראלית לכישלון במלחמה ולאווירה הביקורתית כלפי הממשל ששלטה בארץ. הרי מה מסמל אהדה למדינה יותר מלהקות צבאיות? ומה מסמל התרסה יותר מרוק?

אך הלהקות הצבאיות אינן סיימו את תפקידן לגמרי – בשנת 73', מספר יוצאי להקות צבאיות הקימו את אחד ההרכבים הכי פופולריים בתולדות המדינה – כוורת. אלבומם הראשון, "סיפורי פוגי" יצא חודש לאחר מלחמת הכיפורים והפך להצלחה חסרת תקדים ולאחד האלבומים הנמכרים ביותר אי פעם בישראל. במקביל לכוורת, פעלה להקת תמוז של חנוך ואריאל זילבר, שאלבומה "סוף עונת תפוזים", נחשב גם הוא לאחד מאלבומי הרוק הנמכרים והחשובים ביותר במוסיקה הישראלית. לצד הרוק הפופולרי, קמו לראשונה מספר להקות רוק מתקדם, כמו קצת אחרת (שלמה גרוניך), 14 אוקטבות (יוני רכטר) ועוד.

אחד מסימני ההכרה ברוק כפופולרי באותה התקופה היה הקמתו של פסטיבל נביעות 78'. הפסטיבל, שהיה אחד מהפסטיבלים המבוקשים ביותר בתקופה, כלל בתוכו מספר להקות רוק וזכה לכינוי "וודסטוק הישראלי".

גם הפופ הישראלי, תפח למימדי ענק בשנות השבעים. הרבה לפני שהוא היה ה"מאסטרו", צביקה פיק הפציע בתחילת שנות השבעים ככוכב המחזמר "שיער". הוא צבר הצלחה ופופולריות לאורך העשור, כולל מעריצות מתעלפות ומחסומים משטרתיים – תופעה שנשמעה רק בהקשר של אמנים בינלאומיים – כמו הביטלס ואלביס. לצד פיק צמחו להקות פופ נוספות כמו שוקולד מנטה מסטיק והכול עובר חביבי ושלל יוצרים ששילבו פופ עם זמר עברי כמו שלמה ארצי, גלי עטרי, אושיק לוי, אילנית ועוד.

בנוסף, המוסיקה המזרחית החלה לחדור אל הקהל הרחב. הקסטות, שעד היום זכורות כחלק מן המחתרתיות של הזמר המזרחי, החלו לתפוס תאוצה בעשור זה. להקות צלילי הכרם וצלילי העוד התפרסמו מאוד כלהקות המוסיקה המזרחית הראשונות שהגיעו לתפוצה רחבה בארץ. גם פסטיבל הזמר המזרחי נולד בתחילת אותו העשור, והוא הראשון שנתן במה ליוצרים מהז'אנר בפורמט ממוסד. למרות זאת, חטף הפסטיבל המון ביקורת מזמרים ויוצרים מזרחיים וסומן כ'גטו תרבותי' שמנסה לתחום את הסגנון בגבולות כדי לא לכלול אותו יחד עם הזמר העברי, שהיה הסגנון הדומיננטי עד אז עוד מקום המדינה. למרות שסגנונם לא נחשב למוסיקה מזרחית, יוצרים רבים מעדות המזרח כמו שימי תבורי וניסים סרוסי, שילבו סלסולים ואלמנטים מן הזמר המזרחי בשירי פופ שהפכו ללהיטים בישראל, ועזרו להכין את הקרקע לקראת הנחיתה הגדולה של המוסיקה המזרחית בזרם המרכזי שני עשורים לאחר מכן.

ראוי לציון: בהופעה אחת של צלילי העוד, נהג הלהקה, אלמוני שענה לשם זוהר ארגוב, ביקש מהלהקה שיעשו לו טובה ויתנו לו לעלות לבמה ולשיר את "ברצלונה" של ג'ו עמר. הם נענו לבקשה, וחיידק הבמה שהתעורר בו יגרום לכך ששלוש שנים לאחר מכן הוא ישנה את המוסיקה המזרחית לעד.

האייטיז – רעש לצד סלסולים

שנות השמונים היו שיא יצירתי ומסחרי בשני מקומות שונים על מפת התרבות הישראלית – מעל הרדאר, ומתחתיו. ברדיו, ההצלחה המסחררת של להקות רוק כמו כוורת ותמוז בעשור הקודם סללה את הדרך לשלטון הרוק. לאורך כל שנות השמונים זכו למקום של כבוד זמרי ולהקות רוק – בנזין, משינה, תיסלם, החברים של נטאשה, ברי סחרוף, יהודית רביץ, מני בגר, אהוד בנאי – כולם עשו רוק. לצד הפופ והזמר העברי שעדיין נכחו במצעדים, הדיסטורשן שלט ברדיו.

תופעה נוספת באותן השנים הייתה התפרקות הקולקטיב ועליית האינדיבידואליזם. להקות שהתפרקו עשור לפני השאירו שחקני מפתח כבדים במצעדי הפזמונים – שוקולד, מנטה מסטיק את ירדנה ארזי, כוורת את רוב חבריה, תמוז את זילבר וחנוך ואפילו בנזין שקמה והתפרקה באותו העשור, הזניקה את פוליקר ככוכב בודד וסימנה אותו כמחייה המוסיקה היוונית שדעכה מתחילת שנות השבעים בארץ.

בגזרת הפופ, את מקומו של צביקה פיק תפס הזמר אדם, שהפך לסמל מין בשנות השמונים וזכה לאותה ההיסטריה וההערצה העיוורת שזכה לה נסיך הפופ עשור לפני.

מתחת לרדאר, התפתחה לה המוסיקה המזרחית באופן חסר תקדים. בשנת 82', זוהר ארגוב זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר עם "הפרח בגני", והוציא את אלבומו השלישי "נכון להיום", שזכה להצלחה ענקית. עפרה חזה שחררה את אלבומה "שירי תימן" וזכתה להצלחה רבה גם היא. אלבומים של מוסיקה מזרחית נמכרו בעשרות אלפי עותקים, מה שהיה יוצא דופן עד שנות השמונים לאלבומים מהז'אנר. בסוף שנות השמונים, עופר לוי הפך לזמר המזרחי הראשון שהופיע בהיכלים ענקיים כמו קיסריה (מה שהפך במרוצת השנים לסמל סטטוס להצלחה).

ההצלחה של יוצרים מזרחיים הולידה שיח על מקומה של המוסיקה המזרחית מול הממסד, ותכניות חדשות נוצרו לראשונה בתחנות הרדיו על מנת לתת מקום למזרחית להישמע. כדי לעודד את התבוללות המזרחית במוסיקה הישראלית ולמנוע אפליה, מותגה המוסיקה מאז כ"מוסיקה ים תיכונית". ההצלחה של המוסיקה המזרחית בשנות השמונים הייתה רק הטיזר למה שעתיד לבוא בסוף שנות ה-90 עד ימינו.

על גל הרוק של שנות השמונים קם הדור החדש של הרוק הישראלי. מופע הארנבות של ד"ר קספר, אבטיפוס, זקני צפת, היהודים, מוניקה סקס וכמובן – אביב גפן. הרוק עצמו הפך להיות הרבה יותר מחאתי, פוליטי, ושוחט פרות קדושות. דור ילדי "אור הירח" הלך כמו עש למנורת לילה בעקבות המורדים הצעירים עם הגיטרות החשמליות.

אך שנות התשעים היו עשור של מהפך. עשור בו המאזניים נטו לראשונה לצד האחר, הרוק הודח מהשלטון ומלך חדש הומלך. בדרך מאוד פואטית מי שהמליך אותו היה מין יציר כלאיים של שני הסגנונות – אתניקס. בשנת 97', כשהייתה בשיא ההצלחה, הפיקה הלהקה אלבום ים תיכוני לזמר אירועים אלמוני בשם אייל גולן. האלבום, "בלעדייך", נמכר במאות אלפי עותקים והפך לאחד האלבומים הכי נמכרים בישראל אי פעם. בשנתיים הבאות שיתפו אתניקס פעולה עם אייל גולן בעוד שני אלבומים נוספים, והפכו אותו לכוכב על של המוסיקה המזרחית. ב-98' זכה אייל גולן בתואר "זמר השנה" של רשת ג', ובכך הפך לזמר הים תיכוני הראשון ב-29 שנות קיום התואר הנכסף, שזכה בו. שנה לאחר מכן, שרית חדד, גם היא כוכבת על של הזמר המזרחי בסוף שנות ה-90', הפכה לזמרת הים תיכונית הראשונה שזכתה בתואר גם היא. זכייתם של גולן וחדד סימנה את נקודת המפנה במוסיקה הישראלית, כאשר אחרי עשורים של דומיננטיות של הרוק והימצאותה של המוסיקה המזרחית בשוליים, התחלפו היוצרות.

מלבד המעבר מרוק למזרחית, שנות התשעים הביאו עמן גם "עלייה" של שני סגנונות שכמעט ולא היו קיימים בארץ – מטאל והיפ הופ. להקות כמו סטלה מאריס, סיילם ואורפנד לנד הביאו את הגל הראשון של המטאל הישראלי, והרכבים כמו שבק ס' והדג נחש הפכו את ההיפ הופ בישראל לפופולרי ובפרט, נוכח.

ראוי לציון: כמו בשנים שקדמו לניינטיז, הפופ המשיך להיות נוכח במצעדי הפזמונים והביא איתו את להקת הבנים המצליחה ביותר בישראל אי פעם – היי פייב.

שנות ה-2000 – כיפה סרוגה ומיקרופון, אנגלית וסאבלימינל אחד

המילניום החדש הביא איתו התרככות בסצנת הרוק – להקות כמו כנסיית השכל, בית הבובות והפיל הכחול הביאו איתם בשורה עדינה יותר ופופית מלהקות שנות ה-80 וה-90. במקביל אליהם חלה כניסה של שני סגנונות חדשים אל המיינסטרים – מוסיקת עולם של בהובלתו של עידן רייכל, וראפ ישראלי של אמנים יחידים (בניגוד להרכבים כמו הדג נחש ושבק ס') בכיכובם של משפחת תאקט. סאבלימינל עצמו היה השחקן הראשי, אך רק חלק מפריחת ההיפ הופ והראפ בשנות ה-2000. "ערבי חישגוזים" היה הכינוי להופעות גדולות מהז'אנר שנתנו במה לאמנים רבים כמו סגול 59, אלון דה לוקו ועוד.

בזמן שחצי מדינה שרה את ה"פינאלי", חלחל זרם נוסף שהיה עד אז נפוץ יותר בקהילה הדתית ופחות ברדיו – שירים מן המגזר המסורתי. אמנים כמו אביתר בנאי (שחזר בתשובה), שולי רנד ועמיר בניון העפילו אל מצעדי הפזמונים. נפוצים היו גם אלבומי הפיוטים מן התנ"ך – על ידי אמנים כמו מאיר בנאי, אהוד בנאי וברי סחרוף למשל.

שינוי נוסף שחל בישראל באותן השנים היה השירה באנגלית, שלא הייתה להצלחה מסחרית רבה עד אז במדינה. לאור חוסר היכולת לפרוץ כאן עם שירים שאינם בעברית, יוצרים רבים עזבו במרוצת השנים את הארץ על מנת להצליח בחו"ל. אך במילניום החדש, אמנים כמו Balkan Beat Box, גבע אלון ואסף אבידן, יצרו בארץ אלבומים שהצליחו מבחינה מסחרית.

ראוי לציון: רביעיית רימון הכוללת את אריק ברמן, קרן פלס, איה כורם ומירי מסיקה הניבה להיטים רבים ושמה את בית הספר למוסיקה על המפה.

העשור הנוכחי – מוסיקה ישראלית, תכלס

כל הדרך הארוכה החל מהזמר העברי, דרך הרוק, הפופ והמוסיקה המזרחית הביאה אותנו לגיוון מטורף של סגנונות מוסיקליים בסצנה הישראלית. זה נכון שעומר אדם, עדן בן זקן, משה פרץ ושלל אמנים אחרים בז'אנר הפופ הים תיכוני נחשבים כיום למצליחים מאוד ואמני פסגה, אך הפסגה היא רחבה – ובניגוד למיתוס, היא לא נשלטת בלעדית על ידי המזרחית והים תיכוני, בכלל לא. בפסגה כיום עומדים גם טונה ונצ'י נצ', אמני היפ הופ, יובל דיין ועידן עמדי – שהם שילוב של מוסיקת עולם, פופ רוק ופולק עם זמר עברי, ועילי בוטנר וילדי החוץ – שמנגנים רוק ישראלי. שלמה ארצי ממשיך להופיע בקיסריה. גם ישי ריבו עושה קיסריה, והוא עושה בכלל מוסיקת נשמה יהודית. ומה עם ג'יין בורדו? שממלאים את אמפי שוני ומנגנים קאנטרי ישראלי? הם לא כל כך פופ ים תיכוני.

הנקודה היא שהיום אנחנו נמצאים באידיאל של המוסיקה הישראלית ובגיוון שמעולם לא היה כאן. הממסד כבר אינו סגור כמו פעם, תחנות רדיו משדרות מוסיקה מזרחית, יש תחנות כמו 88 כאן שמשדרות אמנים פחות מוכרים וגלגל"צ יכולה להפוך אדם אלמוני לכוכב בבמות יום העצמאות ברגע. יותר מזה, הכוח כבר לא כולו בידיים של תחנות הרדיו – לטוב ולרע, תכניות הריאליטי משחקות תפקיד ענק – אם בשנות האלפיים הן הביאו את נינט טייב למעמד של כוכבת, היום הן עושות אותו הדבר למספר רב יותר של מוסיקאים בו זמנית – עומר אדם, עדן בן זקן ועוד.

ולא רק תקשורת "מסורתית" – גם הרשתות החברתיות יכולות להכתיר ולהפיל מלכים – סטטיק ובן אל לא התמקמו כשופטי כישרונות בטלוויזיה לפני ש"דובי גל" נתן להם עשרות מיליוני צפיות, ומה עם נעה קירל? וערוץ הכיבוד? גם הם חייבים את פרסומם לאינטרנט.

גם בסצנת האינדי אנחנו זוכים למגוון מטורף ולבסיס חזק שלא היה קיים פעם. פייסבוק, יוטיוב וקמפיינים למימון המונים מאפשרים לאמנים להוציא אלבומים ללא חברות תקליטים, רק בעזרת תמיכת הקהל. פסטיבלים עצמאיים כמו "האינדינגב" ו"יערות מנשה" נותנים במה להרכבים וללהקות צעירות. יש לנו מגוון ענק מהג'אז של TATRAN, ועד לפאנק של המסך הלבן. דה פז בנד למשל, היא להקת אינדי מוחלטת, וכשאירוסמית' הגיעו לארץ, הם היו אלה שנבחרו לחמם אותם מול עשרות אלפי אנשים. פול טראנק, הלהקה שהמציאה את סגנון הבלוזרחית ורצה בשוליים במשך שנים, הוציאה שני אלבומים במימון המונים בעזרת המעריצים שלה, וכיום היא מופיעה על במות ביום העצמאות, אצל גורי אלפי באולפן ובכל תחנות הרדיו שלנו.

מי היה מדמיין לפני שלושים שנה, ששירים באנגלית יגיעו אל מצעד הפזמונים הישראלי? כללי המשחק השתנו. בגלל האינטרנט, בגלל הגיוון, בגלל שאף אחדים הופכים לכוכבים ברגע, והמוסיקה המערבית מגיעה אלינו במסות, ואמנים שהקריירה שלהם עוד לא מתה מגיעים אלינו מארצות הברית להופיע, והכול הולך.

לפני שבעים שנה התחלנו כקיבוץ גלויות מוסיקלי, ובמקום לדחות, להדוף ולצמצם – למדנו עם הזמן, לקבל, לשלב ולנסות. לא מאמינים שהשתנינו? פתחו את הרדיו, ונראה אם אתם מוצאים שלושה שירים ישראלים עוקבים זהים זה לזה.


אני יודע שגם אחרי שבעים שנה לא חסרות לנו בעיות – פוליטיקה מפלגת, דירות מעל גובה הארנק וכל זה. אבל דבר אחד בטוח בישראל – יש לנו מוסיקה בת זונה.

תודה לטל אלמוג על תרומתה לכתבה.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2018-06-23

    רינגו סטאר בישראל

    21:00 היכל מנורה מבטחים, תל אביב

  • רונה קינן

    21:00 צוללת צהובה, ירושלים

  • 2018-06-24

    אוזו בזוקה

    21:00 כולי עלמא, תל אביב

  • 2018-06-25

    Indie go BIG – מיני פסטיבל אינדי

    19:00 בארבי, תל אביב

  • 2018-06-26

    איה זהבי פייגלין

    21:00 כולי עלמא, תל אביב

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *