שמחה וחסד יורדים אל הבמה: טיפקס בהאנגר 11

13/12/2016

תמרה לילך מזומן

שמחה וחסד יורדים אל הבמה: טיפקס בהאנגר 11

פעם ראשונה שהגעתי להופעה לבד. האנגר תל אביב מלא, זה לא השאיר לי הרבה ברירות אלא, לבחור באחד הכיסאות ולהניח

פעם ראשונה שהגעתי להופעה לבד. האנגר תל אביב מלא, זה לא השאיר לי הרבה ברירות אלא, לבחור באחד הכיסאות ולהניח לעצמי להיבלע בתוך הקהל. לא עבר זמן רב ומצאתי עצמי עומדת יחד עם כולם, זזה יחד איתם בתנועות של אז ועכשיו, תנועות שמלמדות איך העבר משריש בנו דקויות שמתוכם נובטת היצירה.

מאת: תמרה לילך מזומן | צילומים: שרון עובדיה

 

טיפקס על הבמה, מוצאי שבת, קשה שלא לראות את הצבעוניות במקום, העיניים נתפסות עוד מהרגע הראשון למסכים משני צדי הבמה, לאורות המשתנים, לקהל הרב, המגוון ולסגנון השירים שמתערבב יחד עם הנוסטלגיה, העכשוויות והרבדים השונים.

כמו יש אלפי דברים שיכולים להיעלם, לשנות צורה ולגנוז עצמם רק בשל המציאות שלעיתים אינה מאפשרת לדברים להישאר לאורך זמן. בהאנגר, טיפקס עמדו היטב על הבמה, הניחו את העבר מאחור אבל גם כל כך קדימה, פינקו אותו בצבעים רבים ואותנו בפרפרים בבטן ובעיקר בחומר למחשבה.

"עננה", "התחנה הישנה" ו"בתוך נייר עיתון" מתנגנים לצד "נשיקה לדוד" ו"הרבי ג'ו כפרה", מעבירים אותנו מהילוך אחד לאחר, מרמת רגש אחת לאחרת, מעצב וגעגוע למסיבה גדולה. הקאבר "מה איתי", מקבל ביצוע אותנטי, שונה מעט מהמקור, והשיר "כמו לפני עשרים שנה" הופך את הקרביים לרמת געגוע דביקה. ערב של מסיבה אחת גדולה לצד שקט של אמת, של חיוך. הלב דרוך, נגיעות רגש אחוזות בו ובעיקר חיבור אחד גדול.

>> צפו בגלריית התמונות מההופעה

על אף ההכרות ארוכת השנים עם טיפקס ושלל הלהיטים, נולד משהו חדש בערב זה. אולי אלו המילים שלעיתים הרגישו חודרות בדיוק לנקודות הרגישות, נוגעות בעצב ושואלות אותו מדוע לא לומר, לשאול, לחיות. השירים נשמעו כמו מחדש, אחד אחרי השני במין רצף שפותח את הלב בזיכרונות, ברצון לגעת שוב, להסתכל על הדברים בצורה אמתית יותר, להשמיע את הקול המייחד שלנו, לנסות להבין מה הוא אומר. נדמה שטיפקס הגיעו לערב הזה מכוונים לומר אמת, מכוונים במוטו ישן-חדש של יחד, של אהבה.

"Push the Button" כמעט ומתחיל, קובי אוז מספר על המקום שממנו נכתב והמילים שלו נותנות משמעות נוספת לשיר, גם "מר אלבז" כמו שירים נוספים מדבר על מה שכחנו, איך הפכנו לאנשים המודדים כסף, תחרות ופחות ערכים. ממשיכים עם "סתם" בו קובי אוז יודע להניח את הניגודים של החוץ והפנים, של השבר. הוא מצליח לבעוט בנושאים כה רגשיים אך לעשות זאת עם חיוך, ועם סוכר מפוזר מעל .

"יש לי חברה", "גבר רומנטי" ו"עוד שבת", מפרקים את טיפונת העצבות או המחשבה שעוררו השירים הקודמים, וממלאים את הלב במין תחושה של קיץ ישראלי, אבטיח קפוא בתוך קופסאות פלסטיק ישנות וחול, המון חול. מרגש לראות כמה אנשים רוקדים לצלילי טיפקס, את שורות הישיבה מתרוקנות אט אט רק בגלל החשק להניע את הלב עם הצלילים.

השיר "לא היה לנו כלום" מחזיר אותו ואותנו יחד לבית שלו, בית של סבא וסבתא, של מעט אין והרבה ישנו. השורשיות עולה לבמה, הארץ ישראליות, האותנטיות, כל זה לא משתנה באמת, אף פעם. "אתה הרי חפץ בטובתי", מתוך השיר "אלוהי", בקולו של סבא של קובי אוז, מעלה את סף הרגש, המילים, החיבור בין הטוב לרע- יחד. זהו אותו היחד שאותו שרים טיפקס כל ההופעה, כל הערב. הוא בדיוק אותו היחד המוצא עצמו מעוגן כל כך במילים עצמן, ביחד שאותו מרכיבים בשוני חברי הלהקה, הקהל המשתקף במסכים, המילים הכתובות בתוכו, הרגש שמחבר את כולם.

קל כל כך לראות את החיבור במקום שהחיבור כה בולט. המסרים של השירים מתחברים יחד, יש להם עמוד שידרה, לטיפקס, הם נשארו אורגינל.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו
  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *