אלבום שלם לדור שבור: על "רדיו ג'ונאם" של שקל

09/01/2017

אילן פתחיה

אלבום שלם לדור שבור: על "רדיו ג'ונאם" של שקל

אייל דוידי, הלוא הוא שקל הוא ראפר, לעיתים זמר ובעיקר המפיק הישראלי מהמשובחים שיצא לי לשמוע. בחודש שעבר הוא שיחרר לאינטרנט את אלבום הבכורה העצמאי שלו. פנינת היפ הופ כנה, חכמה ועמוקה. יצירה מגוונת המושפעת מהסובב אותה ומותחת גבולות שונים בתוך הז'אנר. אלבום שלם לדור שבור.

עשר השניות הראשונות שסומפלו באלבום ועטיפתו (תצלום אווירי מעוצב של הים התיכון) לקחו אותי אסוציאטיבית למרקו המפליג בים סוער ומחפש אחר אמא שלו, ואיכשהו אפשר לומר שזה מתמצת יפה את החוויה שלי מהאלבום. בעידן הפוסט-פוסט מודרניזם, ששבירת המוסכמות כבר לא מספיקה כשלעצמה, הדור שלנו נותר אבוד ומחפש במה להיאחז. איבדנו את אמא. אך שקל הוא אדם חזק שגם אם נפל לתהום הספק הוא מתנער וממשיך לחפש עם המון תקווה. את העקרון הזה אפשר לראות לאורך האלבום בתוכנו וצורתו. הוא מתאר קשיים המזוהים עם התקופה, נפשיים וסביבתיים יחד עם דרכי התמודדות.

בחלקו הראשון של האלבום אנו חווים את הקושי בתוכנם של השירים. הקושי בהתמודדות עם פרידה מחברה שגורמת לך לישון מתחת למיטה, בשיר שאילולא היה באלבום הייתי מגדיר כמוסיקה אלקטרונית. ביט איטי ומשחקי סינת' חלומיים מדוכדכים כאלה. לצידו, מובע התסכול ממערכת ממשלתית מושחתת בצורת המשטרה בשיר מחאה נדיר ("מילאנו" ו"באמא שלי כולם דפוקים" בהתאמה). אפילו השיר הראשון "מתוך הים" (בו מתארחים אריסטו, נצ'י נצ' וזיקיי), שמדבר על הגשמת חלום ההיפ הופ, מתעסק בעיקר בהיותו 'מסע מפרך' או על ארעיותה של ההצלחה. השורה שהכי שברה אותי נמצאת בסוף הבית הראשון של אריסטו "כל מי שניסה לעצור וואלה הצליח", אמוג'י עצוב.

שקל, לדעתי, הביא פה את ההפקות הכי טובות שלו עד כה, ובין לבין נותן לנו המון נגיעות אינסטרומנטליות שנוכל להתענג נקיים ממילים. הוא מתחיל בסימפול של מוסיקה פרסית ישנה, מה שהפך לסימן ההיכר שלו, מכניס לו בום באפ מקפיץ אך קשוח, מערבב את זה עם נגיעות של טראפ ודאב, וכאמור אפילו שירים שלא הייתי מגדיר היפ הופ לולא הקונטקסט. שקל משתמש בכל הארסנל שיש לו וזה פשוט מדהים.

נראה שדרך החיים של שקל בעולם היא קבלה עצמית מלאה של עצמך, הכרת יתרונות וחסרונות והתמודדות חסרת פשרות עם המציאות הקשה יחד עם בריחות מתוזמנות של הומור (שיש בשפע), וכן, גם מריחואנה (באלבום 2 רצועות אינסטרומנטליות הנקראות גם הפסקת פאף). אם רק נפתח עצמנו ללמוד ממנו, נוכל גם אנחנו להוציא מהחיים שלנו אלבום כזה טוב. סליחה, נוכל להוציא מהחיים שלנו הצלחות קטנות.

שקל, ביושר וכנות, יודע בדיוק באיזה שיר הוא צריך לשיר ואיפה לארח. מתי לתת ביט כזה ומתי אחר. אומנות צמצום מוצלחת. דיוק כמו של קיו טיפ עם סטייל צעיר ישראלי מזרחי. עם כל הגיוון שלפנינו: סימפולים פרסיים מענגים, בום באפ, טראפ 808 אלקטרוני, דאב, שירה, ראפ, גברים ונשים. הצורה בה האלבום עובר מדבר לדבר בצורה מדורגת וחלקה ממש ראויה לשבח. אולי אני חוזר בכח לחוויה שלי מהאלבום, אבל כך לדעתי אנו צריכים להעביר שינויים בחיים. בשלבים ולא צעדים דראסטיים, למרות שיש גם כאלו באלבום והם נכונים לשעתם.

שתי העצות הכי חשובות נמצאות בלב האלבום, רצועות 5 ו-6. הראשונה היא להיות מוכנים לעשות את השינויים הנדרשים בעצמנו, בשיר העדין והמקסים עם כהן מכהן@מושון, שיושב פגז על ביט שמזכיר קצת את בון ת'גז. בפזמון הוא מרפרפ בהסכמה ובכנות נוגעת "זה הזמן אולי לשנות את דרכיי". בשיר הבא אחריו, גם זה כמובן לאחר מעבר מדהים עם סימפול פרסי חתוך על ביט, אנחנו מקבלים את שקל בראפ של האדרה עצמית מסוגנן להפליא עם טוויסט, בשיר "וואחדל סימפטיקו" על בחורה שלא יכלה לעמוד בקסמיו. בטחון עצמי! לזכור שלמרות הכל אנחנו 'וואחדל סימפטיקים'. שקל עם הגשה נינוחה עם עינטוזים קטנים בסוף של חלק מהמילים. פלואו נדיר שמושפע ממבנה בתים שנשבר ומתארך. ייתכן ורק מפיקים יודעים לכתוב ולעשות ראפ כזה.

השירים הבאים ממשיכים לשחות בחיפוש התשובה אך עם בטחון, בשיר "Call Me Up" המעולה עם אביגייל קוברי, היא מספרת על אישה עצמאית ובעלת ביטחון שבכל זאת לא מוצאת את מקומה וחסר לה. מילות השיר מציירות במכחול דק וצבע מים את רחובות ניו יורק וחוויותיה. הבאה אחריה היא אישה חזקה אחרת, סימה נון, שהעיפה לי את הכובע. ב"חיה בסרט" היא מספרת שהיא משתגעת מהחיים במדינה הזו ותוהה מה עליה לעשות. יש לה הגשה מעט אדישה, אך מלאה ברגש למרות זאת. היא מונה בבתים את הבעיות במדינה, אך ערה לזה שבסופו של דבר היא מסתדרת וזה מחזק אותה! השירה שלה בפזמון היא רגע מיוחד באלבום, הקול הדק שלה יושב בול על הבאסים הכבדים בביט העמוק של שקל.

ומהפסקת פאף ראשונה לשנייה, ביטים מתחלפים ביד אומן, ופה היה לי רגע כזה של "יש מצב שאלו העשרים שניות הכי טובות אלבום?!" מכירים את זה?

האלבום נגמר ב"פרפקט יום" (תרגום חופשי לשירו של לו ריד), ומחזיר את אביגייל קוברי וקולה הבוטח. השיר נותן לנו את האומץ לפנות אל העולם, והרגיש לי שהוא מסכם את האלבום. הביט מרחף, אך עם זאת שקוע איפה שהוא, צפצופי הצוללת ברקע הביאו אותי שוב לעטיפת האלבום והים העמוק. באמירה שבסופו של דבר, יחד עם כל הקשיים שמלווים אותנו, אנחנו חיים ובוא נהנה מזה. עכשיו יום מושלם. עכשיו, עם העארק בגן, כשיושבים לבד בבית או מאכילים חיות בגן. בסוף השיר נקטע קולה של קוברי בהדרגתיות עם הביט ועובר לשקל המקריא מכתב אהבה שנגמר במילים אמיצות, "בוא נפסיק לשחק".

אני שמח שסיימתי עם הסקירה הזו. לאחר הפעם הראשונה בה נהנתי פשוט להאזין לאלבום ופחות לפענח, אני שם ת'אלבום, כנראה בלופ ובוהה בתקרה על המיטה.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2018-11-21

    ForesTT משיקים אלבום בכורה

    22:00 בארבי, תל אביב

  • אלון אולארצ'יק במופע חדש

    22:00 זאפה תל אביב

  • טל גבעמיר במופע להקה

    21:00 נוקטורנו, ירושלים

  • רוני פיטרסון ושליחי הבלוז

    20:30 האזור, תל אביב

  • 2018-11-22

    שולי רנד – בכורה לאלבום החדש

    21:00 המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *