אומרים שהיה פה שמח: על האלבום החדש של רועי לבס

בריכה בלי מים, עטיפת האלבום (צילום: ניב שני)

02/07/2019

דניאל סלגניק

אומרים שהיה פה שמח: על האלבום החדש של רועי לבס

רועי לבס משלב באלבומו החדש, "בריכה בלי מים", פסקולים של דיסני, אלמנטים של אלקטרונית ומתכונים ללהיטי קיץ. חבל שהוא לא שר על מוות ודיכאון קליני. ביקורת אלבום

(*גילוי נאות: אני מכיר את רועי לבס באופן רבע אישי ומאוד מחבב אותו. כשראיתי את אלבומו החדש במאגר האלבומים שלנו מיד אמרתי לעצמי שאני חייב לשרוף את הגשר איתו, ולכתוב ביקורת על האלבום השני שלו, "בריכה בלי מים").

נתחיל בזה שבקריירה הקצרה שלי כמבקר מוסיקה, למדתי להעריך אלבומים קצרים. מלבד העובדה שזה משתלם כלכלית לבקר אותם, כי אנחנו משקיעים הרי פחות זמן ומקבלים את אותם הדינרוס, לפעמים אתה נתקל באלבום קצר, שאומר את אותו הדבר כמו שאר האלבומים, בפחות. הוא מצליח למקצע אמירה, קול, סגנון, אופי, בפחות דקות ופחות רצועות. יש משהו מאוד מושך בלהאזין פעם שנייה לשירים קצרים ולאלבומים שמורכבים מהם. ההרגשה שפספסת משהו, שלא עצרת והרחת את הורדים המוסיקלים בדקה חמישים ושמונה והופ השיר נגמר. האלבום של רועי לבס, "בריכה בלי מים", הוא אלבום קצר כזה. השיר הארוך ביותר הוא "ילד שחולם" עם 3:48 והקצר ביותר הוא "מה כבר צריך באישה?" עם 1:28. אבל האם האלבום הקצר הזה מצליח לתת ללבס קול מקורי? כן. האם הקול הזה הוא חדגוני? בערך.

כבר אחרי השיר הראשון הטון של לבס מתגלה לנו – גלולת ציפרלקס מוסיקלית, שמבקשת להרים, להרים ושוב – להרים. הנוסחה חוזרת על עצמה ברוב השירים – "לא תמיד פשוט" מדבר על להסתכל אל השמיים גם כשנמרחתם על הרצפה ("החיים הם אמנם שיט גדול, אבל הם השיט שלי"), "אני אנצח", שמלווה באחלה קליפ עם רעיון מקורי ביותר (שווה צפייה) ומשמר את הטון האופטימי ושירים שנשמעים כאילו חיפשו "מתכון ללהיט קיץ" בגוגל וזרקו את המרכיבים לבלנדר ("תנו קצת לחייך").

עם זאת, כשאתה מבקר מוסיקה, חשוב להיות מודע לעצמך. יכול להיות שלמרות שחנין זועבי לא הייתה עליי אני פשוט מרמרה, והשירים הקופצניים והשמחים של לבס מרימים את הקהל לרקיע השביעי, וזאת לגמרי אפשרות הגיונית. השירים השמחים שלו יכולים להצליח נהדר במועדון הופעות כמו הלבונטין, האזור ואפילו בע"ה כמו הבארבי (מחזיק לך אצבעות, לבס), אבל מבחינתי הבעיה איתם היא שזה מרגיש כאילו לבס גירד רק את השכבה העליונה. לרוב האמנים קשה לכתוב שיר שמח והם בדרך כלל מתבוססים בשירי היא זרקה אותי ואני אפס / לאן הלכת אני מתגעגע / הדור שלי מחורבן ואני שונא את העולם, אבל אצל לבס זה נשמע כאילו ההפך הוא נכון.

האלבום מתווה קו מאוד מונוטוני של אופטימיות ואפשר לשמוע את החיוך של לבס בחדר ההקלטות כשהוא מול המיקרופון שר את השורות, אבל יש סיבה לכך שזוכרים שירים עצובים וכואבים יותר מאשר שירים שמחים, קל יותר להזדהות איתם. גם בשירים שנועדו לכאורה לחתוך בביקורת, כמו "אני נשאר אני", הגרסה האשכנזית ל-"מי שלא טוב לו יום טוב לו", הביקורת עדיין לא נוקבת – היא רפה ולא מרגישה כאילו הוא חפר פנימי והוציא את הרעל שבו. לצד השמחה, אני רוצה לשמוע את לבס שר על מוות ודיכאון קליני. אני רוצה לשמוע כאב אמיתי עד הומור בשירים שלו. ובגלל זה השיר הכי אהוב עליי באלבום, הוא גם במקרה הקצר ביותר – "מה כבר צריך באישה?".

השיר הוא ענק, ושמעתי אותו בערך עשר פעמים ברצף. הוא מספר על גבר שמחפש אישה, וחווה ירידה איטית וכנה בסטנדרטים שלו שמוצגים בשיר, שמתפרש על פחות משתי דקות. מ-"חיוך כובש, ראש שחושב, איברים גדולים כמו לב" זה מתדרדר ל- "שיהיה לה דופק, שתהיה לה ריאה, שיהיו לה דעות, ויהיה לה מראה, והעיקר שתהיה". זה שיר שלבס שר בהגשה השמחה והמחויכת שלו, אבל הוא הומור שחור במיטבו שמגיע מכאב. רק שתבוא כבר, כוס עמק ערס. שתהיה תקינה עם מערכות בריאות מתפקדות, אבל רק שתבוא. לבס, עוד מזה בבקשה.

ההפקה של האלבום, שנתנה את הטון העשיר, לדעתי לעתים אף פגעה בו בגלל הרצון להכניס המון במעטפת של מעט. סגנון השירים עומד בעיקר על פופ ישראלי שמזכיר מאוד את תחילת שנות האלפיים, מלווה בהמון השפעות של מוסיקה אלקטרונית. בחלק מהשירים ההפקה נשמעה מהוקצעת ואחידה מדי, כך לדוגמא השיר השני והשלישי דומים עד כדי כך שאתה לא שם לב שעברת שיר. ומנגד, לעתים ההפקה נשמעת מבולגנת ודחוסה מדי, כך לדוגמא "ילד שחולם", שיר נהדר שבלט לטובה באלבום עם מילים כנות ותזמור מצוין של בס וכלי הקשת, נפגע מהתופים האלקטרוניים שהורידו מהאינטימיות שלו והיו מיותרים בעיניי.

השיר "רק אל תכתוב שירה", היה השיר הכי גרוע באלבום לדעתי, ולא בגלל המילים או המוסיקה. שניהם היו אחלה לגמרי. אבל לא התפלאתי לראות שלבס הוא לא זה שכתב את המילים. השיר נשמע זר, לא כנה ומתאמץ מדי. לי זה לא הרגיש כמו רועי לבס. ועצם העובדה שאני יכול להגיד את זה, אומרת שלבס עשה את העבודה באלבום – הוא קנה לעצמו קול.

השיר האחרון באלבום, "שיר ערש", חותר להיות שיר שהיה אפשר למצוא בקלות בפסקול של סרטי דיסני. הוא לדעתי אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום, ובוודאות מהכנים ביותר, עם מילים כמו "עדיף לפחד מלא לחיות", ו-"ילד שלי, כשתגדל | חול בארגז יחכה | כל עוד תזכור שהוא שם".

אין עוד רועי לבס בישראל כרגע. אין עוררין שלרועי לבס יש קול ייחודי, קול אופטימי ושמח וחייכני. אבל אני הכי אוהב שהוא שר על נואשות. על כאב. במעט הפעמים שהוא עושה זאת באלבום, אלה הן היצירות הכי טובות שלו. אולי זה רק אני, אולי אני צריך לקחת כמה סשנים ולפתור בעיות עמוקות יותר ולדרוש מאיזה דוד רחוק להתנצל על התקרית במזווה המשפחתי. אבל זה היופי שאני רואה באלבומו של לבס. הקונטרסט כשהוא שר על כאב עמוק וכנה אבל בחיוך. אין הרבה שעושים את זה. לבס מצליח ליצור אמפתיה אבל תוך כדי להרים אותך למעלה. אני מרגיש שהאלבום השני לא גירד רבע מהפוטנציאל והכנות שהוא יכל, אבל הוא מרכיב חשוב בגיבוש האופי האמנותי והקול של לבס, וכמובן שהוא ראוי לגמרי, ואפשר למצוא שם כמה שירים נהדרים.

אני רק מקווה שלפני האלבום השלישי הוא יתדרדר לדיכאון קליני (קצר, ואז יבריא אחרי ההקלטות) או יצפה בקיפוד שלו נדרס או משהו כזה. כי אז האלבום השלישי יהיה בן זונה, בזה אני בטוח. רועי לבס סובל הוא רועי לבס מוכשר יותר.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2019-10-24

    פסטיבל אינדינגב

    16:00 מצפה גבולות

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *