יהלום בלתי מלוטש: על האלבום החדש של פיט דוהרטי

19/01/2017

יעל ניסקי

יהלום בלתי מלוטש: על האלבום החדש של פיט דוהרטי

פיט דוהרטי, הילד הרע של הרוק הבריטי, מוציא את אלבום הסולו השני שלו ומצליח לבאס את המבקרים – ולא בצדק.

פיט דוהרטי הוציא בדצמבר האחרון את אלבום הסולו השני שלו מזה שבע שנים והביקורות, בלשון המעטה, לא משבחות. זה לא מפתיע, שכן "Hamburg Demonstrations", הוא אלבום לא מגובש, לא מהודק ולא קרוב אפילו להיות מהוקצע – וזה גם כל הקסם שלו.

דוהרטי, שאוהב לכנות את עצמו בימים אלו פיטר (בכתיב מלא), מוכר בעיקר כמנהיג הרכבי הרוק הבריטיים The Libertines ו-Babyshambles המצליחים. שנים רבות דוהרטי נאבק בהתמכרות לסמים קשים, וזכה לפרסום רב בתקשורת בכל פעם לאחר שנעצר, נכלא, נשפט או אשפז את עצמו במכון גמילה. הופעותיו על גבי המרקע לא עשו עימו חסד, כאשר לא אחת הוא התבטא באופן לא קוהרנטי, תלוש ומטושטש. עם כל זאת ועם הסבל הרב שבוודאי חווה, דוהרטי הצליח להנפיק שירים טובים רבים ב-20 השנים האחרונות מאז תחילת הקריירה שלו, בכל אחת מהמסגרות בהן היה פעיל, בהרכבים שלו ובקריירת הסולו.

"אני לא רוצה להגיע לגיל 50 אבוד" אמר דוהרטי בריאיון ל-Channel 4 News לפני מספר שבועות, ואכן ניכר כי רגשות אלו, יחד עם הסתכלות פנימית וחשבון נפש מוטמעים באלבום החדש, בהיות האמן בן 37, וכבר סוג של "ילד גדול" שמחוייב להסתכל גם לעבר עתידו.

אולי המבקרים ציפו ורצו לשמוע את דוהרטי המרדן. הם ציפו לשמוע משהו חריף, חצוף, חד וממוקד, אבל כיום דוהרטי פשוט לא מביא את זה כשהוא לבד. האלבום לא סוחף בשום צורה, מדובר באלבום שצריך לשמוע אותו כמה פעמים כדי שייכנס לוורידים. זהו אלבום רגיש, שבור ומחוספס. הוא מורכב מאוסף אקלקטי של שירים רכים, שקשה למצוא את הקשר ביניהם, קשה לספר מהם סיפור, הם מעט תלושים זה מזה. השירה של דוהרטי גם היא לא מהוקצעת, לוקה וסדוקה. מעבר לכך, ללא ספק יש באלבום הרבה דגש על סאונד גולמי.

הסאונד הבלתי מלוטש הזה הופך לברור כאשר מבינים כיצד הופק האלבום. המפיק ג'והן שירר (Johann Scheerer) השתמש בטכניקות אולד סקול, שהן שונות מאד מהנהוג באלבומים האחרים של דוהרטי. השירים הוקלטו בטייפ סלילים, ומאחר ששירר לא יודע לבצע עריכות או חיתוכים בטייפ, דוהרטי והמוסיקאים שליוו אותו ביצעו טייקים רבים מאד של שירים מלאים עד שמצאו את הגרסאות הטובות ביותר. ההקלטה לייב ללא עריכה יצרה סאונד אותנטי ואינטימי שלא היה נוצר בדרך אחרת. רגעים מיוחדים, שהיה אולי כדאי להוריד בעריכה כדי למקצע את האלבום, נשארו בשירים. דוהרטי נחשף באלבום בצורה מלאה, עם כל הרגשות האנושיים וכל הליקויים שלו, בדיוק כמו שהוא נחשף בחיים האמיתיים.

האלבום כולל שירים שדוהרטי כתב במהלך השנים האחרונות. המפורסם שבהם הוא "Flags from the Old Regime" אשר נכתב ב-2011, לאחר מותה של איימי ווינהאוס ולפני צאתו של דוהרטי מלונדון למגורים בפריז (בה הוא מתגורר עד היום). השיר יצא לפני כשנה בסינגל כמחווה לקרן על שמה של ווינהאוס. השיר "She is Far", קיבל דווקא תשבוחות והוא באמת סוג של שיר פולקי מהסוג שמבקרים בימים אלו אוהבים לאהוב – רגוע ונעים, אפילו גלגלצי.

השיר הטוב ביותר באלבום, שהוא גם בעל הפוטנציאל המסחרי הגבוה ביותר לעומת שאר השירים בו, הוא השיר "I don’t Love Anyone (But You’re Not Just Anyone)". שיר האהבה המחוספס הזה מופיע פעמיים באלבום – פעם אחת בגרסה אקוסטית מינימליסטית ובפעם השניה בגרסה מלאה. כדאי גם לשים לב לשיר "Hell to Pay", שנכתב לאחר הפיגוע בפריז בנובמבר 2015, בו דוהרטי קורא "Come on boys, you gotta choose your weapons", ומלין על דור שלם של צעירים שבוחר ברובים במקום בגיטרות. דוהרטי, אשר שהה בזמן הפיגוע בעיר, נחרד מהאירוע ומהנוכחות האדירה של כוחות הצבא במקום. אגב, שנה בדיוק לאחר הפיגוע, הוא הופיע עם הליברטינז באיחוד מרגש במועדון הבטאקלן שהותקף כסוג של סגירת מעגל.

בשורה התחתונה, אלבום ששווה להקשיב לו, אבל צריך סבלנות. לא תמיד זה מסתדר בהאזנה בחתיכה אחת, לא תמיד זה זורם. כדאי לקחת ממנו מינונים מדויקים כדי להעריך אותו באמת, ואז גם אפשר ומומלץ להסחף ולהתאהב.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2019-10-24

    פסטיבל אינדינגב

    16:00 מצפה גבולות

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *