אינדי-רוק ומוסיקה אלקטרונית בשואוקייס 2015 – המיטב

26/11/2015

עומר נצר

אינדי-רוק ומוסיקה אלקטרונית בשואוקייס 2015 – המיטב

ארבעה ימים של אינדי-רוק ומוסיקה אלקטרונית בפסטיבל ה"שואוקייס" השנתי של הצוללת הצהובה הגיעו לסיומם במוצ"ש. כעת, הגיע שלב הסיכומים. מאת:

ארבעה ימים של אינדי-רוק ומוסיקה אלקטרונית בפסטיבל ה"שואוקייס" השנתי של הצוללת הצהובה הגיעו לסיומם במוצ"ש. כעת, הגיע שלב הסיכומים.

מאת: עומר נצר | צילומים: שרון עובדיה

בואו נתחיל מההתחלה. מה הקטע של פסטיבל ה"שואוקייס"? מה כל כך מיוחד בו? טוב ששאלתם. בדומה לפסטיבל ה-"Tune In" שנערך בתל אביב כמה ימים לפניו וקראתם עליו כאן, הקטע של "פסטיבל חשיפה בינלאומי", או בקיצור אנגלי; שואוקייס, שמתקיים כבר 6 שנים, הוא לחשוף את אמני ארצנו הקטנטונת אך המוכשרת, בפני בכירי תעשיית המוסיקה העולמית, או לפחות בפני אנשים שעובדים בתעשיית המוסיקה העולמית. כל זה, למען יוכלו אותם אנשי תעשייה, לפתוח לאמנינו המוכשרים פתח להצלחה גם מחוץ לגבולות הארץ, וכמובן כדי שהאחרונים, במידה שיצליחו בחו"ל, יהיו שגרירים מוצלחים עבורנו בעולם.

איך אני יודע שישנה מטרה שאמנינו יהיו גם שגרירינו? מהסיבה הפשוטה שאחד ההבדלים בין השואוקייס הירושלמי (ברובו), לבין ה-"Tune In" התל אביבי, הוא הבדל ההפקה והמימון. את ה-"Tune In" מפיקה חברה פרטית בשם אולה! רקורדס, שמן הסתם משתמשת בצינורות המימון הרגילים בהם משתמשים בשביל רוב פסטיבלי המוסיקה, ואילו את השואוקייס מפיקה הצוללת הצהובה בשיתוף עם לא אחרת מאשר ממשלת ישראל. כן כן, ממשלת ישראל, או ליתר דיוק משרד החוץ, ואם בכלל נרד לפרטים אז מדובר באגף לקשרי תרבות ומדע במשרד, העונה לשם הקיצור קשתו"ם. עוד כמה הבדלים הם שהאמנים בשואוקייס הם מעט פחות ותיקים אך לא פחות מוכשרים, שמחירי הכרטיסים בו זולים משמעותית – כנראה גם בגלל המימון הממשלתי, ושהוא מורכב לא רק מאינדי-רוק ומוסיקה אלקטרונית. שבוע קודם לחלק הזה, התקיים במסגרת הפסטיבל שבוע נפרד שהורכב מאמני ג'אז ומוסיקת עולם, שעליו לא כתבתי כאן, כי אם אודה על האמת אני לא ממש מבין לא בג'אז ולא במוסיקת עולם.

 


 

רק אקדים ואומר שלא הייתי בכל ההופעות של הפסטיבל. מתוך 24 ההופעות שהתקיימו בשואוקייס 2015 הייתי בערך בחצי הכמות, וממש לא בגלל שלא רציתי להיות בשאר, תאמינו לי. הפסטיבל הזה, היה סוג של הזדמנות נוספת לראות חלק גדול מהאמנים וההופעות שהשאירו חותם מרשים מאינדינגב מלפני חודש, שאומרים שהיה מוצלח במיוחד, כמו למשל, טייני פינגרז, באלקוני אנד ביונד, טאטרן, קין והבל 90210, רד אקסז, דה גרייט מאשין, וזוהרה, או הזדמנות, בשבילי ובשביל ועוד כאלה שלא היו שם, להשלים קצת פערים.

לא אכתוב על ההופעות לפי הסדר שבו הן נערכו אלא אערוך כאן מין דירוג מנומק של ההופעות שאהבתי, ואם להקה שהייתה בפסטיבל לא מופיעה כאן, אז או שלא הייתי בהופעה שלה, או שאין לי כל כך מה לומר על המוסיקה שלהם, שזה אמנם לא סימן טוב, אבל היי, הכל בסדר, זו בסך הכל דעתי.

זוהרה

זוהרה הופיעה ראשונה בסשן של שבת בצהריים וכשהגעתי להופעה באמצע השיר הראשון שלה, זה היה לצלילי תופים אפריקאים, כשזוהרה נותנת בראש בעזרת הקול היותר ממרשים שלה, במין מחווה "עופרה חזאית" בקטע שלא הכרתי אצלה עדיין, אבל לגמרי נכנס לי לעצמות.

אמנית האלקטרו-פופ הצעירה הזאת, שיותר מהכל הכי אוהבת להסתגר עם הסינתיסייזר שלה בחדרה הקטן, נתנה את ההופעה הטובה ביותר שראיתי בפסטיבל הזה, וזה אחרי שראיתי אותה לפני כמה חודשים מופיעה סולו בצורה די מהוססת, ופשוט רואים שהזמן, ההשתפשפות, והליווי של גיטרה באס ומערכת תופים שהצטרפו אליה, עשו לה רק טוב. השירה והעיבוד החצי ילדותיים שלה משגעים, וכל כך יפה לראות אותה מנגנת, או יותר נכון משחקת במכשירים ויוצרת צלילים מזעזעים תוך כדי שהיא שרה בצורה גרנדיוזית, יש בזה איזו אלגנטיות שקצת קשה לי להסביר. הכי נהניתי לראות אותה עושה תוך כדי שירה מניירות של היפ הופ עם הידיים, למרות שזה ממש לא היפ הופ, אבל הזעם הוא אותו זעם, והקצב שלה, כל כך מדויק למסר שלה.

Beta Zinq

ההרכב הכי מעניין שראיתי בפסטיבל הזה, שבעצמו מורכב באופן מעניין במיוחד מסולנית, גיטרה קלאסית ותוף באס בהם מנגן אדם אחד, כלי הקשה, גיטרה בס, וגיטרה קלאסית, שלא סתם השארתי אותה לסוף. הגיטרה הקלאסית היא הסוד של בטה זינק, ומה שהופך אותם להרכב כל כך מעניין. למרות שאם תאזינו להקלטות שלהם, תשמעו בעיקר פופ רגוע שמבוסס על גיטרה קלאסית, בהופעה הם מנגנים באנרגיות אחרות לגמרי, והפופ שלהם הופך לרוק אנד רול נהדר שמתבסס במקום על גיטרה חשמלית- על גיטרה קלאסית.

בטה זינק הם אחד הדברים היותר משמחים שראיתי השנה, בייחוד כשהם שרים בסגנון שירי השיכורים בעלי המסר הפשוט והנפלא של "מוכרחים להיות שמח" שלפעמים כדאי לא להיות ציניים בקשר אליו, ממש כמו במקרה הזה. הסולואים ההזויים הסוחפים והנפלאים מהגיטרה הקלאסית של טל אברהם, הגיטריסט הראשי, שאת חלקם הוא ביצע כמו רוק סטאר אמיתי, כשהוא עומד על מוניטור ענק בקדמת הבמה, לא נפלו באותם רגעים מאף סולו חשמלית אחר ששמעתי. הם פשוט לקחו את הרוק אנד רול ו"קילסאו" אותו, וככה חברים, מחדשים בשנת 2015.

The Great Machine

כמה זמן לא הייתי במופע של רוק כזה. אני בכוונה לא כותב הופעה כי מה שדה גרייט מאשין עושים זה לא בדיוק מוסיקה אלא יותר קרקס, כמו שאמר לי חבר שהיה שם, אבל זה מה בדיוק מה שהם רוצים לתת, המוסיקה שלהם מתאימה בדיוק לזה וביחד נוצר כך מופע פשוט אדיר. עם רוק אנד רול על גבול המטאל האגרסיבי והנפלא שלהם, כל מה שנשאר זה לדמיין את תפאורת הלהבות שמתפרצות מהבמה כלפי מעלה או כלפי הקהל, ומאיימות לחרוך אותו. המבט בעיניים של השלישייה הזו, שנראו הפוכים לגמרי, לא ברור מאילו חומרים בדם, היה מזוגג, והריפים הפשוטים שלהם כל כך תפסו את הקהל שלקראת הסוף התמזג איתם בהרמוניה פיזית נהדרת כששלושתם, כולל המתופף, ירדו מהבמה וניגנו במרכז הרחבה. על הסולואים חשמלית האדירים של עומר חביב אין לי שום דבר להוסיף פרט ל"אין, פשוט אין".

The Angelcy

יש משהו מחריד מצד אחד ונוגה מצד שני בשירים של להקת הפולק-ג'אז הנפלאה הזו. מצד שלישי, יש משהו קצת מחריד בשני האלמנטים האלה בלהקה אחת, ולכן זה כל כך יפה מה שהחבר'ה האלה מפיקים על הבמה. משהו בתכנים ובהגשה שלהם מזכיר לי קצת את ארקייד פייר, לא רק מבחינת הצליל או כמות והרכב הכלים על הבמה, אלא גם בצורה שהם מבטאים תחושות של דור שלם. אמנם לא דור שלם של התרבות המערבית, אבל דור שלם שגדל והתבגר בארץ הקשה הזאת, וזה יוצא כל כך נהדר וכמובן גם מחריד בהופעה. ארקייד פייר הקברטיים, וההופעה הכי אינטליגנטית שראיתי בפסטיבל הזה.

מאיה איזקוביץ'

איזקוביץ' נתנה את ההופעה המלנכולית הכי יפה שראיתי בפסטיבל הזה. התחושה ברגעים בין השירים הנהדרים שלה הייתה שהקהל לא מחכה סתם שימשיכו לשעשע אותו, אלא השקט המוחלט שהשתרר ברגעים האלה אותת שהם ממש רוצים לשמוע עוד ועוד מהיופי הזה שלה.

עם הגיטרות שהחליפה בין שיר לשיר, וביחד עם קרן טפרברג, המתופפת/זמרת המוכשרת שליוותה אותה, היא ביצעה שילוב יפה של גאראז'-רוק וסול, ולאט לאט עלתה ועלתה בקצב לכיוון גרוב רוק אנד רולי מצוין, עד שבשיא זה נשמע כמו להקה אקוסטית שלמה. משם זה שוב ירד בצורה מאוזנת ויפה לכיוון רגוע יותר, בייחוד בשיר "נועם" שניגנה לקראת הסוף, בו ניגנה ביוקלילי הנהדר שלה והאהוב עלי במיוחד, שאין בחירה טובה ממנו לשיר הזה.

מיכל לוטן ואיציק פצצתי

מה יכול לצאת מצמד אמנים, שתי גיטרות קלאסיות ושני מיקרופונים על במה אחת? לא טעיתם, דואטים בליווי גיטרה קלאסית, ומערכת תופים אלקטרונית משוכללת. הביט-בוקס הפצצתי של פצצתי פשוט לקח את כל שירי הסול והבלוז הנפלאים של הצמד הזה והביא אותם כמה וכמה צעדים קדימה. הוא ווירטואוז של כל קול שחשבתם או לא חשבתם שבנאדם יכול להפיק דרך הפה, והיא ווירטואוזית שירה של נשמה שחורה ויפה. אגב, כשפצצתי שר מבלי לבטבט, הוא שר מאוד יפה, ורואים שיש בין שני האמנים המוכשרים האלה איזו הפריה מיוחדת ומוצלחת. מופע כיף.

Cut Out Club

הלהקה של ניצן חורש עלתה לבמה ופתחה בסערה עם "Tears like a storm", שיר גלאם רוק נפלא, שמאוד התאים להופעה החיצונית הלונדונית-מגניבה אם תרצו של חורש עצמו, אבל אחרי כן משהו קצת התבלגן לי בהופעה שלהם. רצף של כמה שירים מאוד אנרגטיים שקצת קשה להסביר איך, אבל הורגש שזה לא מגיע אל הקהל עד הסוף. שני שירים מצוינים לקראת הסוף קצת הצילו את המצב, "Coming to get you" שמאוד מזכיר את מאדנס, ו-"The haunted" שהוא בעיני הוא השיר הטוב ביותר שלהם, שיר מהסוג שנדמה שמכירים אותו גם בזמן השמיעה הראשונה, שיר שבאמת מצליח להעביר את אימת הניצודים, וזכה לביצוע נהדר בהופעה.

שטובי

אל הבמה, היישר לעמדת המחשב הקדמית עלתה דמות בחליפת גוף אדומה שמכסה הכל מכף רגל ועד ראש פרט לעיניים, והתחילה את החלק האלקטרוני של אותו ערב. חוץ ממנו, בסיסט, מתופף, קריין (הוא לא שר, הוא קריין) וחלילנית, ניגנו צלילי טראנס מטאל אוריינטלי נטול גיטרות, אבל זה לא ממש המוסיקה, זה כל השואו. הפיזוזים של שטובי, שלרגע אי אפשר להוריד ממנו את העיניים זה כל הקטע, והטוויסט עם החליל הזריז שלפעמים הוא ערבי ולפעמים אירי – מעניין ומגניב.

קין והבל 90210

"ערב טוב תל אביב" היתה ברכתם לקהל הירושלמי, ובהתחשב בזה שהיו שם אורחים מחו"ל זה יכול באמת לבלבל. אבל למרות שהם מגניבים רצח, והם מטאליסטים שנראים כמו ילדי שמנת לבושים באלגנטיות, משהו בהופעה של קין והבל לא ממש עבד. היה שם את כל המניירות, הם קיללו את הקהל, צרחו "פוגו!" אבל האיכויות שיש במוסיקה המוקלטת שלהם לא הצליחו להגיע אלי. משהו בסאונד נשמע פשוט עמום וחלש מדי. לפחות התיכוניסטים בשורות הראשונות שבאו רק בגללם נהנו.

טאטרן

זה לא איזה תחביב שלי או משהו, להשמיע דעות לא פופולאריות, אבל לפעמים אני חש שאין לי ברירה. עדיין לא הבנתי למה טאטרן זוכים להצלחה כל כך גדולה על ידי קהל כל כך איכותי. בהופעה שלהם נכח הכי הרבה קהל באותו ערב. אני לא חושב שהם גרועים, להיפך, הם מוכשרים מאוד, אבל אין במוסיקה שלהם משהו באמת כל כך מיוחד שיצדיק את האינסטרומנטליות שלה. הרוק-ג'אז שלהם טוב מאוד, אבל אחרי שיר וחצי, מבחינתי זה פשוט התחיל לחזור על עצמו ולשעמם. נו, אז תגידו לי, "צריך להקשיב לזה הרבה פעמים כדי להיכנס לזה", ניסיתי, זה לא זה, הלאה. בכמה וכמה פעמים במהלך ההופעה שלהם מצאתי את עצמי חושב: "אבל אם יתפרץ עכשיו איזה קול מוצלח מתוך הריפים היפים האלה זה יהיה כל כך הרבה יותר טוב", זה לא קרה.

זהו, מקווה שעשיתי לכם חשק לבוא בשנה הבאה, כי בתכל'ס היה אחלה של פסטיבל, ובעשרים שקל לערב זה פשוט פשע לא לבוא. אני בכל אופן, בטוח אהיה שם.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו
  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *