כולם היו בנאי

אהוד בנאי. צילום: אלדד שושן

19/01/2020

דניאל סלגניק

כולם היו בנאי

מרפרנסים למטריקס עד למסעדה פרסית, מקריצה פסיכודלית לחזרה למקורות, ההרגשה היא שהאלבום החדש של אהוד בנאי נוגע בהכל, אך לעיתים מנסה לגעת ביותר מדי. דניאל סלגניק עם ביקורת האלבום.

הפעם הראשונה בה שמעתי את אהוד בנאי הייתה בחדר המעפן שלי בצבא, כשבחור חובש כיפה בשם יעקב אמר לי שיש מוסיקה שאני חייב להכיר, ושהעולם גדול יותר מלד זפלין והביטלס. אמרתי לו "היי! אז מה אם יש לי טעם במוסיקה של גבר בן 52 שחי בעבר?", אבל הוא בתגובה פתח לי את האוזניים לזמרים שמוזר שלא הכרתי לפני, כמו אהוד בנאי. ובפעם הראשונה ששמעתי את אהוד בנאי אמרתי, "מה זה?", כי מעולם לא שמעתי משהו כזה. כי אין דבר דומה לאהוד בנאי.

האלבום החדש של בנאי, "הולך ומתקרב" הוא לא מאכזב, בלשון המעטה. בנאי הוציא מעל עשרה אלבומים והוא כבר בן 66, אבל הוא עדיין בועט, ועדיין נשמע כמעט כמו עצמו הקודם. אני אסביר – יש המון אלמנטים באלבום שנשארו זהים לקודמים, ונראה שבקלות אפשר לשלב שם להיטים אהובים כמו "דוד ושאול" או "פלורנטין" מבחינת הדמיון, אבל יש גם דברים מחוץ לאזור הנוחות שלו, ולדעתי זה חשוב אצל אמן. כי כשאתה ממשיך לירות לאותה המטרה, אתה לא פוגע בשום דבר חדש.

האלבום נפתח ונסגר במין עמימות פסיכודלית כזאת, שאני אישית פחות התחברתי אליה. "היי סטריט" ו-"רחוב הדממה", השירים שפותחים וסוגרים את האלבום בהתאמה, משמרים את היכולת הסיפורית של בנאי, אבל הפשטות שבה נעלם. בנאי מבריק בכך שהוא יכול לצייר לך תמונה ברורה. הוא לא צריך לצלם קליפים, כי הוא מביים לך אחד בראש בזמן שאתה שומע את המילים. אבל דווקא בשירים האלה, מרגיש שזה חטא למטרה. יכול להיות שאני לא הבנתי את המשמעות העמוקה. חשוב לזכור שרק לפני שנתיים הבנתי שחמאת בוטנים, מורכבת מבוטנים, אז יכול מאוד להיות שפספסתי כאן שני שירים ענקיים.

אמנם שניהם בין השירים הפחות מועדפים עליי באלבום, שנפתח ונסגר בטון דומה, אבל חשוב לציין ולפרגן כאן להפקה המדהימה של האלבום עליה אחראי גיל סמטנה, שלא נופלת ואפילו מתעלה על אלבומים קודמים של בנאי. לדוגמא, כלי ההקשה והסקסופון ב-"היי סטריט" מצוינים, וכמו נרות ריחניים ומייקל בובלה, גם אהוד בנאי יודע ליצור אווירה. אבל בכל זאת, דמיינו כאילו פגשתם את אחד מגיבורי הילדות שלכם, והוא מספר לכם סיפור, וממש מעניין אתכם לשמוע כי זה טל מוסרי. אבל הוא מספר לכם משהו שלא מגבש צורה, ואתם מסוקרנים, ומנסים להבין, אבל הפואנטה לא פוגעת, ובסוף אתם סתם יוצאים מהשיחה במחשבה שאולי השמועות נכונות והוא באמת בוגד כי הוא עבר לניקולודיאון. אז זאת הייתה ההרגשה בשני השירים האלה.

אבל אחרי השיר הראשון לפחות, זה הלך והשתפר. ב-"לשוט" קודם כל יש גיטרות מעולות, וההאזנה פשוט סוחפת אותך. האלבום של בנאי, לא חף מפוליטיקה עדינה. ("עובר קו ירוק, גונב את המסלול, תופס גל, עובר את הגבול").

בהאזנה ראשונה זה מרגיש שמדברים על מעט, אבל בהאזנה שניה זה כבר מרגיש כאילו אתה צריך האזנה שלישית. אני חושב שזה המתכון לשיר-סיפור משובח כמו של בנאי. שכבות של מידע שמקלפות את עצמן בכל האזנה, ונותנות מימד חדש לשיר. יש כאן עבודת קולות מצוינת והשיר לא מרגיש ריק לרגע. אגב פוליטיקה עדינה, תקשיבו ל-"שיר הפרשים", שמלווה ביקורת במוסיקת מערבונים מעולה בשילוב עם בלוזרחית (ע"ע פול טראנק). זהו שיר מחאה שמדבר על שימוש הצבא לצרכיו האישיים של המנהיג, על הסתמיות במלחמה ועל המחיר שהלוחמים משלמים. פשוט שיר מעולה.

עטיפת האלבום "הולך ומתקרב". צילום: צחי אלגיא

שמחתי לראות באלבום גם שירים, שלדעתי קיים פוטנציאל ממשי שיתנגנו בלופים ברדיו, כמו "אל תדאגי", שעשה עליי רושם של שיר אהבה יפהפה, עם מילים כמו – "כשהלילה יירד אני אחזור / אדליק את הנר במנורת המאור / אביא לך פסנתר מור ולבונה /אתקן את הלב אחזיר לו את כל הכוונה". אלה מילים של משורר, עם נשמה עמוקה וכואבת ועצובה שגורמות לך לחשוב על האהובה שלך בעצמך. זהו אחד השירים האהובים עליי באלבום. הנה, פסקה אחת סנטימנטלית ממני באמצע ביקורת אלבום, וזה מה שאהוד בנאי הצליח להוציא גם מאשכנזי קר כמוני.

כל השירים עצמם מופקים מעולה, וחוץ מ-"להט חרב מתהפכת", שלדעתי הוא השיר המשעמם ביותר באלבום, התחרות היא רק בין המילים, בין המשמעות העמוקה מאחורי הקול המחוספס והנמוך של בנאי. איפה הוא משתמש בכשרונות שלו יותר? איפה הוא עולה על המגרש עם נייקי ואיפה עם שקפקפים? איפה הוא טיריון לאניסטר, ואיפה הוא ליטלפינגר? (עכשיו, שפניתי באנלוגיות לכל המגזרים, הבנתם את הפואנטה).

אחד מהטקסטים האהובים עליי, שם מרגיש כאילו הוא מביא את ה-A גיים שלו הוא ב-"זקוק למחילה". "אני תקוע בשנות השישים / ואת במנה הראשונה / כנראה שלי יש הפרעה בזהות / ולך הפרעת אכילה / אני יכול להסתדר / רק עם עגבנייה במקרר / אבל את תמיד רוצה יותר".

ויש באלבום גם שירים שמזכירים מאוד את אהוד בנאי הקלאסי. "ז'אן ז'אק מון אמי", שנכתב על ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, מתופף שעבד עם אהוד בנאי, הוא סיפור עם מוסיקה, לא שיר עם מילים. וזאת לדעתי הייחודיות של אהוד בנאי. זה הכישרון שגרם לי לשאול "מה זה?" בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אלה דברים שאתה שומע אצל בוב דילן, או אצל ראפרים מוכשרים כמו קנדריק, אמינם או ג'וינר לוקאס, אבל חוט המשי המחבר בין כולם הוא זהה – המוח הימני של כולם פועל בהילוך שישי ואנחנו קוטפים את הפירות.

הסיפוריות, במלוא הדרה, התמונה הממשית שבנאי מצייר לך, באה גם לידי ביטוי ב-"מסעדה פרסית", בה הוא ממש מביא אותך לפרוורי טהרן, לחצר האחורית של ריטה, לבריתה של הבת של השייח עלי חמינאי. שיר נוסף שמחזיק באותה האנרגיה, אותה הרוח, הוא "איש כל בו". הוא נותן משמעות לסתמיות של עובד כל-בו, בעזרת מילים מעולות. "עוד לקוח בא, מבקש פנס / נפש מבקשת אור / הוא מחייך, מאיר פנים / את זה האיש יזכור". היכולת של בנאי להפוך סצנה יומיומית וחיים אפרוריים כמו של אותו איש הכלבו היא מדהימה בעיניי. הוא פשוט ברוס ספרינגסטין עם כיפה וקידומת 03.

כמו שאמרתי, האלבום של בנאי בכלל לא מאכזב, ובלשון המעטה. אני לא יודע אם הוא האלבום הטוב ביותר שלו, אבל הדנ"א שלו לא השתנה, והוא נוגע באותה התקרה ועומד באותם סטנדרטים שהוא העמיד לעצמו באלבומים הישנים שלו. אמנם לא כל השירים טובים בעיניי, אבל זהו אלבום. זוהי אסופה. זה לא המיטב, זה פריזמה לנפשו של אדם בשנה, שנתיים או שלוש האחרונות. זו שיחה ארוכה שנמשכה תקופה, והוקלטה באולפן בדרום תל אביב. וגם בשיחה עם האדם הכי מעניין בעולם, לא כל משפט שיוצא לו מהפה מרתק באותה המידה. אז אולי בנאי מנסה לצאת מאזור הנוחות ולגעת ביותר מדי אלמנטים כמו הפסיכודליות בשירים שפותחים וסוגרים את האלבום, ואולי זה מרגיש הוא מנסה למתוח את עצמו יותר מדי, אבל בתכל'ס, זה לא מה שאמנים עושים? (וגם אקרובטים ודיטו מפוקימון). האם אתם צריכים להאזין לאלבום? אסכם בציטוט של בנאי בעצמו. "תשמעי מה שעוד לא שמעת / אחדש לך חידוש / ואדליק לך מבט".

האלבום יושק בהופעה חגיגית ב-26 בפברואר בהיכל התרבות תל אביב.אורח מיוחד – דודו טסה.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו
  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *