אופטימיות מוסיקלית – Billy and the Firm ו- Bill and Murray במזקקה

02/03/2016

עומר נצר

אופטימיות מוסיקלית – Billy and the Firm ו- Bill and Murray במזקקה

הרכב הפוסט פאנק Billy and the Firm, ושלישיית הסינת'פופ Bill and Murray הופיעו במזקקה בירושלים במוצ"ש, וגרמו לעומר נצר לחשוב

הרכב הפוסט פאנק Billy and the Firm, ושלישיית הסינת'פופ Bill and Murray הופיעו במזקקה בירושלים במוצ"ש, וגרמו לעומר נצר לחשוב מחשבות אופטימיות.

מאת: עומר נצר

כמה דקות לפני שהתחילה ההופעה של Billy and the Firm במזקקה בירושלים במוצ"ש, ישבתי בחוץ, נהנה מלילה ירושלמי אביבי יחסית, וחיכיתי שההופעה תתחיל. בזמן שאני מחכה, הגיע לאוזני משפט שאמרה בחורה שישבה לא רחוק ממני: "למען האמת, לא מושך אותי לשמוע להקות חדשות כי זה דברים שלא גדלתי עליהם". אם נהיה כנים, יש משהו במשפט הזה; רוב המוסיקאים שאנחנו באמת אוהבים הם מוסיקאים שהכרנו בעשור השני לחיינו. כאלה, שאנחנו מכירים את כל המילים של השירים שלהם, ויכולים לזהות כמעט כל שיר שלהם לפי התו הראשון. אפשר לקרוא לזה קלאסיקות ברמה האישית. לדברים חדשים, אנחנו מציבים רף הרבה יותר גבוה, והסיכוי שהם ייכנסו לפנתיאון הזה, הוא הרבה יותר נמוך. כשחזרתי לתוך המזקקה, עוד לא התחילה ההופעה, אך צלילי שירים מצוינים כרגיל של ה-Yeah Yeah Yeahs מילאו את החלל, באופן שבאותו רגע עוד לא ידעתי כמה הוא משמעותי, ואת זה הבנתי, כשההופעה התחילה סוף סוף.

billy and the firm

Billy and the Firm (צילום: עומר נצר)

השירים הראשונים ש- Billy and the Firm ניגנו, "Light my dream" ו-"Better than you", הסבירו לי לאן הגעתי. הראשון התחיל במקצב קאנטרי רוק קופצני יפה, והגיטרה של עידן כץ שהובילה, נכנסה לפאוזות ארוכות ומתאימות מדי פעם. האחרונה מביניהן הייתה הקיו לכניסת פוסט פאנק נהדרת, עם תאוצה יפה של המתופף עדן בכר, כשבילי לוי, סולנית ההרכב, מבצעת באופן מרשים את החלק שלה, שהוא חלק חשוב במיוחד בסגנון הפוסט פאנק הנשי, שבעיני, תמיד יתעלה על הפוסט פאנק גברי. משהו בקול הנשי, באנרגיות האלה, הרבה יותר מתאים. ב-"Better than you", כבר כל השיר היה כזה, הצעקניות הנשית הרוקיסטית במיטבה, כמו שאנחנו מכירים מצוין מה-Yeah Yeah Yeahs, מ- PJ Harvey, ומעוד אומניות בתחום, כאלה ש"גדלנו עליהן". ברגע הזה נפל לי האסימון, אנחנו הולכים להופעות של הרכבים חדשים יחסית ולא מאוד מוכרים, לא בגלל שאנחנו מצפים שתמיד הם יעשו איזה משהו חדש ובומבסטי במיוחד, משהו שיפיל אותנו מהרגליים, ונמהר להכניס אותם לפנתיאון. לפעמים כל מה שצריך זה לקחת סגנון טוב, ולעשות אותו טוב. אם יש אנרגיות טובות הכל טוב, אנחנו נהנים ממוסיקה טובה, וכמובן שלא יכולים שלא לעשות את הרפרנסים שלנו למה שגדלנו עליו, וזה בסדר גמור.

חוץ מהמוסיקה של Billy and the Firm, שהייתה באמת טובה מאוד, אני בעיקר נהנתי לראות אותם נהנים ביחד. בפאוזות שמשולבות בשירה שלה, לוי דוחפת באגרסיה חביבה את כץ הגיטריסט, ואת הבסיסט דן זייתון, שאם נתמקד בו לרגע, ברבים מהשירים ליוה את לוי בקול שני יפה, שהוסיף המון לאווירה המצוינת ממילא. ההרכב ביצע שני שירים לקראת הסוף, אחד חדש מאלבום שייצא בקרוב, שיר שלא ממהר לשום מקום ועושה את זה מצוין, כזה שנותן לכל כלי להביא את המקסימום שלו בתוך הרמוניה יפה. השני, "Bam Bam", אחד השירים הטובים ביותר באלבום היחיד שיצא להרכב עד כה, "Thoughts From The lioness' Lab", ב-2011, שגם הוא לא ממהר לאף מקום בצורה מוצלחת במיוחד. שני השירים האלה גרמו לי להבין, שמדובר כאן בלהקה מהוקצעת, שיודעת לא להיסחף לפופוליזם הופעתי, אלא לבנות מתח שנשבר ברגע הנכון, כמו שאני מצפה מלהקת פוסט פאנק שלוקחת את המוסיקה שלה ברצינות. עכשיו תנחשו איזה שירים נוגנו במזקקה בהפסקה שבין ההופעה הזאת לזו שאחריה, של Bill and Murray? נכון, שוב Yeah Yeah Yeahs.

bill and murray

Bill and Murray (צילום: עומר נצר)

Bill and Murray, ההרכב שעלה להופיע בחלק השני של הערב, הוא שלישיית סינת'פופ אלטרנטיבי שמורכבת מדוד בלאו בגיטרה חשמלית, סטלה גוטשטיין בסינתיסייזר ורן יעקובוביץ' בתופים. אמנם הזכרתי כאן את המתופף אחרון, כמו שנהוג לעשות, אבל אפשר לומר שבמקרה של Bill and Murray, זהו סדר תפקידים מאוד לא מדויק, כי הטוויסט הגדול של ההרכב הזה, לפחות בהופעה הזו, הוא שילוב התיפוף הווירטואוזי של יעקבוביץ' עם הסינת'פופ השוטף והקולות הגבוהים והנעימים של בלאו וגוטשטיין. אמנם בהתחלה זה הלך קצת קשה עם "Rabbit hole" המצוין מהאלבום הראשון והיחיד בינתיים של ההרכב, שיצא בקיץ האחרון, "A New Kind Of High", בגלל בעיות סאונד, אבל בשיר השני, "Something to fear", הכישרון של השלישייה המוכשרת הזאת התפוצץ על הבמה. אם נחזור לרפרנסים שדיברנו עליהם קודם, אז כמובן שהדבר הראשון שקופץ לראש הם New Order, או Depeche Mode, אבל ב-"Something to fear" הרפרנס שלי היה בעיקר לג'ינג'יות, בעיקר בגלל הרוקיסטיות החיה והדינאמית של התופים של יעקובוביץ’, שמאוד מוביל בווירטואוזיות שלו, לעומת השירה והנגינה הרקעית יחסית של גוטשטיין ובלאו בשיר הזה, וזה יפה.

סינת'פופ כבד ויותר "ניו-אורדרי" נראה בגזרת השיר "A New Kind Of High", שניחן בלחן שוטף שנע קדימה בזמן, ובמוסיקה ריפית חזרתית באופן בלתי נמאס בעליל, וגם ב-"Simplicity" המרשים, שמאופיין בגיטרה חשמלית מהדהדת וסינתיסייזר אופף של בלאו וגוטשטיין, אולי השיר החודר ביותר שלהם, המנון סינת'פופ מהוקצע. התופים של יעקובוביץ’ חזרו לעורר השראה ווירטואוזית מהסוג שלא רואים כל יום ב-"Scissors" מלא התקווה, שהשירה של גוטשטיין נסקה בו לגבהים יפים במיוחד. לקראת הסוף בקאבר מוצלח ל-"Every time the sun come up", של שרון ואן איטן, אותה השירה הצליחה גם לדכא ולשרוט את הקהל במעין בלדה עם נגיעה "מאזי סטארית" מצוינת. בכלל, ההופעה של Bill and Murray הייתה תצוגה משוכללת של עיבוד סינת'פופ לבמה, שהייתי שמח לראות שוב.

כשההופעות נגמרו המחשבה העיקרית שעברה לי בראש הייתה אופטימית במיוחד. לא כל להקה חייבת להיחרט בדפי ההיסטוריה ולהיכנס לפנתיאון של מה שגדלנו עליו, לפעמים אפשר לבוא ולראות להקה שפשוט עושה טוב את הסגנון שאליו היא משתייכת, להיזכר בענקים שגדלנו עליהם, ולהנות מהמוסיקה המקורית והחדשה לאוזניים שלנו. נראה לי, שבתקופה הנוכחית במוסיקה הישראלית, אפשר למצוא כאן הופעה של להקה כזאת כמעט כל יום. אופטימיות מוסיקלית.

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2018-06-23

    רינגו סטאר בישראל

    21:00 היכל מנורה מבטחים, תל אביב

  • רונה קינן

    21:00 צוללת צהובה, ירושלים

  • 2018-06-24

    אוזו בזוקה

    21:00 כולי עלמא, תל אביב

  • 2018-06-25

    Indie go BIG – מיני פסטיבל אינדי

    19:00 בארבי, תל אביב

  • 2018-06-26

    איה זהבי פייגלין

    21:00 כולי עלמא, תל אביב

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *