היהודים שהמציאו את חלום המוזיקה האמריקאית

ארי קטורזה. צילום: שני סקרלט כגן

07/03/2018

יעל ניסקי

היהודים שהמציאו את חלום המוזיקה האמריקאית

ספר חדש של ד"ר ארי קטורזה מספר כיצד חבורת פליטים יהודים ממזרח אירופה הקימה את תעשיית הרוקנ'רול. יעל ניסקי קראה את הספר וישבה לראיון עם המחבר.

כשאנחנו חושבים על אמנים יהודים בתעשיית המוזיקה העולמית, כמעט מיד עולים למוחנו מספר שמות בולטים. בוב דילן, לאונרד כהן, פול סיימון וארט גרפונקל, איימי ווינהאוס, דרייק וברונו מארס, הם רק חלק קטן מהאמנים שעיצבו ועדיין מעצבים את הסאונד והשפה של המוזיקה המודרנית.

ספר חדש בהוצאת רסלינג מאת ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי והיסטוריון של המוזיקה, מתאר את ההשפעה היהודית על תעשיית המוזיקה האמריקאית כתופעה רחבה, עמוקה, חוצת גבולות, ששזורה עמוק בתרבות האמריקאית המודרנית. יותר משורת האמנים פורצי הדרך, שרק את חלקם הזכרנו כאן, מתברר כי פליטים יהודים באמריקה הגו, תכננו, הקימו, יצרו, ניהלו ועיצבו את מה שאנחנו קוראים לו היום "מוזיקת רוק".

בספר, "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית", טוען קטורזה כי שיתוף פעולה ייחודי שנרקם בין יהודים ושחורים בתעשיית המוזיקה, במקביל לשיתוף פעולה פוליטי, שהתחילו כבר בסוף המאה ה- 19, עיצבו את התרבות האמריקאית והפכו אותה לקוסמופוליטית ורב-תרבותית. חדורי מטרה להצליח, יזמים ומוזיקאים יהודים, שהושפעו מאמנים שחורים ועבדו איתם, הצליחו להביא לחזית ולהחדיר למיינסטרים האמריקאי סגנונות דוגמת ראגטיים, בלוז, גוספל, ג'אז, פולק וכמובן, רוקנ'רול.

החלטתי לתפוס שיחה על כוס קפה עם קטורזה אחרי שקראתי את הספר ונדהמתי מהיקף התופעה. מספר כה רב של יהודים תפסו עמדות מפתח בתעשיית המוזיקה. השמות המשיכו לעלות מדפי הספר עוד ועוד עד כי נדמה לעיתים שמדובר בתיאורית קונספירציה. אמנים שכל כך מזוהים עם "הכוח השחור", כמו אריתה פרנקלין, ריי צ'רלס, ג'יימס בראון, צ'אק ברי ומייקל ג'קסון, הגיעו לשיאם כשמאחוריהם כותבים, מלחינים או מנהלים וסוכנים יהודים בחברות תקליטים שנשלטו על ידי יהודים. וזוהי רק רשימה קצרה.

אתה מתאר כאן תופעה בעלת ממדי ענק, זה כמעט לא נתפס.
"נכון. יש משהו מאד דיספרופורציונלי בסיפור. אני מעריך שכ- 40% מהלייבלים העצמאיים ששיווקו מוזיקה שחורה היו בהנהלה או בבעלות יהודית, כאשר אחוז היהודים באוכלוסיה האמריקאית היה כ- 2% בלבד. זה סיפור על מיעוט קטן שהשפיע במידה רבה מאד על אומה גדולה".

איך היהודים האמריקאיים הגיעו לשליטה דווקא בתעשיית המוזיקה?
"פליטים יהודים ממזרח אירופה שהגיעו לארצות הברית בסוף המאה הקודמת, גילו שלא יוכלו להתקבל לכל עבודה. לא לפירמות בוולסטריט, לא לתעשיית הנפט או הפלדה. הדלתות היו סגורות בפניהם רק משום שהיו יהודים. לעומת זאת, תעשיית הבידור שכוללת מוזיקה, קולנוע, תיאטרון ובהמשך גם קומיקס, היתה פתוחה בפניהם, משום שבאותו זמן היא עדיין נחשבה שולית ולא רווחית. וכך, כאשר התעשייה עדיין בחיתוליה, היהודים הפכו להיות בה יותר ויותר דומיננטיים.

"היהודים השתלבו עמוק בתעשיה בנקודת זמן שבה חלו כל התנאים האופטימליים כדי שיוכלו לבסס את עצמם בנישה הזאת ולגדול. בסוף המאה ה- 19, חקיקת חוק זכויות היוצרים הביאה לכך שהיה אפשר להתחיל להפיק ממוזיקה רווחים. יזמים יהודים ממוצא גרמני נכנסו לעסקים הללו, יצרו ושווקו מוזיקה עוד לפני תקופת התקליטים".

ולמה יהודים התחברו דוקא למוזיקה שחורה?
"היהודים היו מאוהבים בתרבות השחורה, באלמנט הפראי והמשחרר שהיה בה. לפני מאה שנים, בזמן שהתנהל מאבק על אופי התרבות הגבוהה בארצות הברית, מלחינים יהודים הרגישו שהמוזיקה השחורה היא בדיוק המרכיב שחסר על מנת להפוך את המוזיקה האמריקאית למיוחדת. התגובות מסביב למוזיקה השחורה היו פעמים רבות של תיעוב ואימה והיה קיים פחד שהיא תשחית את התרבות האמריקאית. ליהודים, לעומת זאת, לא היו מחסומים כאלו עם המוזיקה השחורה. היהודים היו אאוטסיידרים באירופה, והם היו אאוטסיידרים בארצות הברית.

"הם החליטו לעשות הכל כדי להתקבל לחברה האמריקאית, והם החליטו לעשות זאת בדרך שלהם. כיוצאי אירופה, הם חשו שהם יודעים איך תרבות צריכה להראות ולהשמע ומצד שני, החוש היזמי שלהם חיבר אותם לתרבות הצריכה. מבחינתם, אם יש ביקוש למוזיקה שחורה – הם ישווקו אותה. יהודים הביאו למיינסטרים ראגטיים, ג'אז ורית'ם אנד בלוז עם הפרשנות שלהם, וזה שינה את התרבות האמריקאית".

אם היית צריך להצביע על חמישה יהודים או חברות יהודיות שעשו את תעשיית המוזיקה האמריקאית בהשפעה או בשיתוף מוזיקה שחורה, במי היית בוחר?
"ארווינג ברלין, ג'ורג' גרשווין, חברת אטלנטיק, פיל ספקטור, ובוב דילן – כל אחד בתחומו".

מה היתה התרומה הכי גדולה של כל אחד מהם?
"אירווינג ברלין היה גם כותב שירים וגם יזם בעל נקודת מבט מסחרית, שלקח את הראגטיים כסגנון שחור והפך אותו לשיר פופ אמריקאי. השירים שלו הם הבסיס לג'אז האמריקאי ולכל שירי הפופ האמריקאיים עד עצם היום הזה. גרשווין שילב בין מוזיקה גבוהה קונצרטנטית לבין מוזיקה פופולארית ומוזיקה שחורה. הוא למעשה שם את החותמת לכך שהמוזיקה השחורה היא חלק מהתרבות האמריקאית. חברת אטלנטיק שבה היו שותפים טורקי ויהודי, שני הכותבים ג'רי ליבר ומייק סטולר, היתה חממה שהביאה את הרוקנ'רול למיינסטרים עם יצירה איכותית שהגדירה מהי מוזיקה פופולארית אחרי מלחמת העולם השניה. פיל ספקטור היה ה'אורסון וולס' של המוזיקה, גאון צעיר ומטורף בן 17-18 שיצר חזון מסחרי של עצמאות של יצירה אמריקאית. וכמובן בוב דילן, שדווקא עזיבתו את סצינת המאבק למען זכויות האזרח בארה"ב, הביאה את מהפכת האינדיבידואל בשנות השישים עם הרצון לחשוב בשביל עצמך ולהחליט בשביל עצמך עבור מה ומי להילחם. לאחריו כל סצינת הרוק הפכה כזאת, כולל הביטלס, הרולינג סטונז ועוד".

מדרגות לגן עדן – עטיפת הספר

יש משהו ביהדות שמאפשר ליהודים להצליח כל כך בתחום הזה?
"זה לא משהו שקשור דווקא לדת, אלא להיסטוריה היהודית ולחווית ההגירה של היהודים באמריקה. היתה להם יכולת אדפטציה מדהימה. הרוב המכריע של היהודים שהגיעו לארצות הברית ממזרח אירופה ורוסיה היו עניים מרודים, אבל היתה להם יכולת להחליף מקצועות, להפר שבת ולשים את הדת מאחוריהם. רובם הגיעו צעירים וללא סמכות דתית, ולכן הם העזו יותר בשלב מוקדם יותר ובגיל צעיר".

ומה לגבי מוזיקה יהודית? אולי היא גם זאת שחיברה אותם עם מוזיקה שחורה?
"יש חוקרים שמאמינים שמוזיקה בבתי כנסת היא בעלת סולמות ומצלול מסוים שקיימים בשירים אמריקאיים, אבל גם אם אנחנו סקפטיים לגבי זה, אין ספק שהיה משהו במוזיקה הכלייזמרית שהיווה נקודת השקה למוזיקה השחורה – לדוגמה, האלתור ותו הבלו נוט (Blue Note). המוזיקה השחורה לא היתה 'סינית' למהגרים היהודים. היה להם קל להבין אותה. היו להם אפילו כלים דומים, כמו קלרינט. המעבר לסווינג היה חלק מבחינתם. אפילו החזנות לא מאד שונה משירת שאגת הבלוז.

"מעבר לכך, הבלוז היא מוזיקה שעוסקת בצד האפל, בעולם שלא מקבל אותנו, במקום בו אין ישועה או גאולה. יהודים, שגדלו עם מיתוסים של פרעות ופוגרומים, התחברו והבינו זאת. הרגש של הבלוז דיבר אליהם. הם הבינו את הבלוז יותר מהר מאחרים ולכן הפכו לפרשנים, יזמים ואידאולוגים של המוזיקה השחורה".

אז אם היהודים הם אלו שהקימו את תעשיית הרוקנ'רול למעשה בארצות הברית, והם כל כך מחוברים לשורשי הבלוז, איך זה שפה בארץ אמנים עדיין כל כך נאבקים להכניס אותה למיינסטרים?
"רוק היה המיינסטרים הישראלי מסוף שנות ה- 60 עד תחילת שנות האלפיים, והוא עדיין קיים ויש לו נוכחות. אבל, גם בארה"ב ובאירופה בשנים האחרונות רוב האמנים המדוברים הם לאו דווקא אמני רוק, אלא היפ הופ ופופ, ואני לא מופתע מזה.

"חל שינוי אדיר בחברה הישראלית – האלמנט הפונדמנטליסטי, הדתי והימני חזק יותר ולכן טעמים משתנים ודימויים משתנים עם זה, ולאו דווקא לרעה, אבל הדימוי של הרוקנ'רול לא שייך להיום, אין לו מקום. יש מוזיקאים שאין להם בית היום ואין איפה לשדר את המוזיקה שלהם. הייתי רוצה שתהיה נישה גם עבורם ושייצרו פלחי שוק בתחום הזה, משום שיש אנשים שצריכים את המקום הזה ורוצים לצרוך מוזיקה חדשה. מה הרעיון, שכל תחנות הרדיו משדרות את אותם שירים?"

הספר למעשה עוסק בשנים שבין 1890 ל- 1965 כשנים המעצבות של הרוקנ'רול, מבחינת ההשפעה היהודית/שחורה. מה קרה ב- 1965? למה הסיפור נגמר שם?
"1965 היתה השנה שבה דילן עבר לגיטרה חשמלית וגם הנשיא האמריקאי ג'ונסון מסיים את הסיפור של האפליה הגזעית באופן חוקי. זאת נקודת זמן סימבולית. לשני המיעוטים היה אינטרס קטן יותר לשתף פעולה. היהודים מצד אחד כבר התקבלו בחברה, ואילו השחורים מצידם רוצים יותר ביטוי בשטח של חוקים לאפליה מתקנת. המטרות כבר לא משותפות. הכוח השחור עולה והוא בדלני יותר, כך שזה מקשה על שיתוף הפעולה.

"היהודי משנות ה- 70 הוא כבר חלק מההגמוניה, הוא כבר לא אאוטסיידר. עד העשור האחרון היהודים היוו את המיעוט המצליח ביותר בארה"ב. למעשה, הסטריאוטיפ היהודי בסרטים, בסדרות טלויזיה ובשירים הוא אדנותי. היהודי הוא עורך הדין, הסוכן, המנהל. יש קולות גזעניים של עליונות לבנה בפריפריה האמריקאית".

איך לדעתך זה יתפתח בעתיד, איזה תפקיד ייקחו היהודים בתעשיית המוזיקה האמריקאית?
"העולם אוהב לצרוך מוזיקה והיום יש לנו עדיין שילוב של יהודים ושחורים במוזיקה האמריקאית והעולמית, החל מדרייק, דרך ברונו מארס, איימי ווינהאוס ומארק רונסון. המוזיקאי היהודי, הלבן והמתוחכם עדיין מגיע עם חזון ייחודי לגבי מוזיקה שחורה.

"אבל, אי אפשר להשוות את מה שקורה היום לאימפקט האדיר שחוללו היהודים עד שנות ה-60. הם יצרו את עיקר התרבות הנצרכת שהזינה את עולם הצעירים. צעירים אמריקאיים פנטזו את העולם שלהם דרך המוזיקה והקסם של עולם הרוק כפי שבא לידי ביטוי במגזינים, בתקליטים, בחנויות התקליטים הגדולות ובז'אנרים כמו רוק מתקדם. היה משהו מאד ייחודי בשנים האלה. הסיפור הוא סיפור היסטורי שכנראה לא יחזור על עצמו".

**
הספר "מדרגות לגן עדן" בהוצאת רסלינג, מאת ד"ר ארי קטורזה, ניתן לרכישה באתר רסלינג ובחנויות הספרים.

ד"ר ארי קטורזה הוא מוזיקאי, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בקשר בין מוזיקה פופולרית, היסטוריה ולימודי תרבות; משמש כמרצה ברימון – בית הספר למוזיקה, המכללה האקדמית ספיר, המרכז הבינתחומי הרצלייה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, המכללה אקדמית אונו ועוד. בין פרסומיו הקודמים: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה- 20" (2012, רימון); עורך הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" (2014, רסלינג).

מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו

    לוח הופעות

  • 2018-09-22

    פורטיס – 30 שנה לסיפורים מהקופסא

    21:00 זאפה אמפי שוני

  • פסטיבל בום בוקס 5

    21:00 פארק נחל חדרה

  • מיקה שדה וקמה ורדי

    21:30 דרמה בר, תל אביב

  • פסטיכסאח 2018

    21:30 צוללת צהובה, ירושלים

  • 2018-09-24

    עופר ניסים בקונצרט לייב

    15:30 פארק הירקון, תל אביב

  • לכל ההופעות

  • רעש

    הצטרפו אלינו לקבלת עדכונים

תגובות גולשים

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *